ביאור שטיינזלץ על בבא קמא נ״ה

1 נאמר בהם המלה "טוב", כאמור במצוות כיבוד אב ואם "ולמען ייטב לך". דברים ה, טז? אמר לו ר' חייא בר אבא: עד שאתה שואלני למה נאמר בהם "טוב", שאלני אם נאמר בהן "טוב" אם לאו לא, שאיני יודע אם נאמר בהן "טוב" אם לאו, כלומר, אינני בקי כל כך בתורה לזכור דברים אלה, כלך לך אצל ר' תנחום בר חנילאי, שהיה רגיל מצוי ללמוד אצל ר' יהושע בן לוי שהיה בקי באגדה, אפשר ששמע ממנו בענין זה ויוכל להשיבך.

2 אזל לגביה הלך אצלו ושאלו. אמר ליה לו ר' תנחום: ממנו, מר' יהושע בן לוי עצמו, לא שמעתי דבר בענין זה, אלא כך אמר לי שמואל בר נחום אחי אמו של רב אחא בר' חנינא, ואמרי לה ויש אומרים שהיה זה אבי אמו של רב אחי בר' חנינא, שלא נאמר "טוב" בדברות הראשונות הואיל וסופן של הלוחות הראשונים היה להשתבר משעשו ישראל את העגל.

3 ושואלים: וכי ואם סופן להשתבר מאי הוי מה בכך אם היה נאמר בדברות הראשונות "טוב"? אמר רב אשי: אילו היה כך חס ושלום פסקה פוסקת היתה טובה מישראל לאחר שנשברו, ולכן לא נאמר בהם "טוב" אלא בדברות האחרונות, שנכתבו בתורה לאחר פרשת שבירת הלוחות, כדי שלעולם יהיה טוב לישראל.

4 כיוון שדיברנו בענין זה מביאים ענין דומה. אמר ר' יהושע: הרואה אות טי"ת בחלומו — סימן יפה הוא לו. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם? אילימא אם תאמר משום דכתיב שכתוב בתורה "טוב" ומלה זו מתחילה באות טי"ת, אימא אמור שמה שרואה הוא רמז למה שכתוב "וטאטאתיה במטאטא השמד" ישעיהו יד, כג שיש בו כמה טי"תים, והוא ענין של פורענות! ומשיבים: ברואה בחלומו חד טי"ת קאמרינן טי"ת אחד אנו אומרים שיש בכך סימן טוב, ובפסוק זה של פורענות יש רבים.

5 ומקשים עוד: אף להסבר זה אימא אמור שהרואה טי"ת אחת בחלומו הוא רמז למה שנאמר "טמאתה בשוליה" איכה א, ט! ומשיבים: ברואה בחלום יחד עם האות טי"ת גם את האות בי"ת קאמרינן אנו אומרים שהוא סימן יפה לו. ומקשים: אף בזה אימא אמור שיש בזה רמז למה שנאמר "טבעו בארץ שעריה" איכה ב, ט!

6 אלא טעם הדבר שהרואה טי"ת בחלום סימן יפה הוא לו, אינו מעצם העובדה שהוא פותח את המלה "טוב", אלא הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה בראשונה, שמ"בראשית" בראשית א, א עד לפסוק "וירא אלהים את האור כי טוב" בראשית א, ה לא כתיב נאמרה האות טי"ת, ופעם ראשונה שנמצאת אות זו היא במלה "טוב".

7 ובדומה לזה אמר ר' יהושע בן לוי: הרואה "הספד" בחלומו הרי זה רמז שחסו עליו מן השמים ופדאוהו, שאינו צריך להספד זה. ומעירים: הני מילי דברים אלו אמורים דווקא כשרואה את המלה "הספד" בכתבא בכתב.

8 א נאמר במשנה: וכן חיה ועוף כיוצא בהן וכו'. אמר ריש לקיש: כאן שנה רבי, כלומר, בהלכות אלו, שחיה ועוף דינם כבהמה לכל העניינים שמנינו במשנה, ובכללם כלאים, כלולה אותה הלכה הכתובה בתוספתא כי תרנגול טווס ופסיוני נחשבים כלאים זה בזה, שדין כלאיים חל גם על עופות.

9 ותוהים: פשיטא פשוט, מובן מאליו שכן הוא, ומה החידוש באלה דווקא? אמר רב חביבא: משום דרבו בהדי הדדי שהם גדלים יחד, מהו דתימא שתאמר: מין חד אחד הוא ואינם כלאים זה בזה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שהם מינים נבדלים, וכלאים זה בזה.

10 ואגב הלכות אלה בכלאי עופות אמר שמואל: אווז ואווז הבר הרי הם כלאים זה בזה ואין הם נחשבים למין אחד. מתקיף לה מקשה על כך רבא בר רב חנן: מאי טעמא מה טעם הדבר? אילימא אם תאמר משום דהאי אריך קועיה והאי זוטר קועיה שזה ארוך צווארו וזה קטן צווארו, אלא מעתה, גמלא פרסא וגמלא טייעא גמל פרסי וגמל ערבי, דהאי אלים קועיה והאי קטין קועיה שזה עבה צווארו וזה דק צווארו, הכי נמי כך גם כן תאמר דהוו שהריהם כלאים זה בזה? הלא ברור לנו שהם מין אחד, שיש בו שתי צורות!

11 אלא אמר אביי: לא זה הטעם, אלא יש הבדל אחר ביניהם במין הזכר שבהם: זה, אווז הבר — ביציו אשכיו מבחוץ, שניכרות הן, וזה, האווז — ביציו מבפנים. רב פפא אמר: יש הבדל אחר ביניהם במין הנקיבה שבהם: הא טעונה חדא ביעתא בשיחלא זו, אווזת בר טוענת רק ביצה אחת בשחלה של הביצים וחוזרת וטוענת ביצה אחרת לאחר זמן, והא וזו — טעונה כמה ביעתא בשיחלא ביצים בשחלה ולכן רואים שאינם מין אחד.

12 ועוד בענייני כלאים אמר ר' ירמיה אמר ריש לקיש: המרביע שני מינים של בעלי חיים שבים — לוקה משום איסור כלאים. ושואלים: מאי טעמא מה הטעם, כלומר, מה הרמז לדבר במקרא? אמר רב אדא בר אהבה משמיה משמו של עולא: אתיא בא, נלמד הדבר בגזירה שווה "למינהו" "למינהו" מחיות שביבשה ראה בראשית א פסוקים כא,כה, שכשם שבחיות היבשה כתוב "למינהו" ואסורים בהם כלאים, כן הוא גם בחיות שבים.

13 בעי שאל החכם רחבה: המנהיג מוביל עגלה הרתומה ביחד, בעיזא בעז ביבשה ושיבוטא מין דג במים, מהו הדין? האם יש בהם משום איסור כלאים כמו בשור וחמור, שאסור לחרוש בהם יחד, או לא? וצדדי השאלה: מי אמרינן האם אנו אומרים: כיון דעיזא לא נחית שהעז אינה יורדת בים, ושיבוטא לא סליק עולה ליבשה — לא כלום עביד הוא עושה בזה שמנהיג אותם ביחד, שהרי אינם עובדים יחד. או דלמא השתא מיהת קא מנהיג שמא עכשיו על כל פנים הוא נוהג בשניהם יחד, ובזה תלוי האיסור?

14 מתקיף לה מקשה על כך רבינא: מה מקום יש לשאלה? אלא מעתה לפי זה תאמר גם כן שאם חיבר אדם חטה ושעורה בידו יחד, וזרע את החטה בארץ ישראל, ואת השעורה בחוצה לארץ שאינו אסור בכלאי זרעים, למרות שהם מקומות סמוכים זה לזה, הכי נמי דמחייב ככה גם כן יהיה חייב? אלא ודאי כיון שהארץ וחוץ לארץ הם שני תחומים נבדלים אין אנו אומרים שיש בכך כלאים, ואף ים ויבשה כן.

15 אמרי אומרים כתשובה לכך: הכי השתא כך אתה משווה?! התם שם לענין זריעת כלאים, ארץ — מקום חיובא חיוב של כלאים הוא, חוצה לארץ — לא מקום חיובא חיוב כלאים, ולכן אף שהם סמוכים זה לזה לא חל כלל האיסור. אבל הכא כאן בהנהגה בים או ביבשה אידי ואידי חיובא זה וזה חיוב הוא,

16 א משנה הכונס צאן לדיר ונעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה בשדה אחר על ידי אכילת פירות או רמיסה — הרי זה פטור, שהרי בעל הצאן עשה מה שהיה עליו לעשות. לא נעל בפניה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, שרשלנותו היא שגרמה.

17 נעל כראוי ונפרצה דלת הדיר בלילה, או שפרצוה לסטים, ויצאה והזיקה בשן או ברגל — פטור בעל הצאן. אם הוציאוה לסטים בעצמם מן הדיר, ואחר כך הלכה הבהמה והזיקה — הרי לסטים חייבין על הנזק שגרמה.

18 הניחה את הבהמה בחמה וגרם לה צער בכך, או שמסרה לשמירתו של חרש שוטה וקטן, שאינם בני דעת לשומרה כראוי, ויצאה והזיקה — חייב, משום שגם כאן רשלנותו היא שגרמה לנזק.

19 מסרה לרועה לשמור — נכנס הרועה תחתיו, שעל הרועה מוטלת מעתה אחריות הנזקים.

20 נפלה הבהמה באונס לגינה ונהנית שם מפירות הגינה — משלמת, כלומר, בעליה משלמים רק על מה שנהנית, ולא על כל הנזקים שגרמה. ואולם אם ירדה הבהמה כדרכה לגינה והזיקה בגינה — משלמת מה שהזיקה גם אם היא עצמה לא נהנתה מכך. ומסבירים: כיצד משלמת מה שהזיקה, כלומר, כיצד מעריכים את הנזקים? שמין מעריכים שטח של בית סאה שניזוק באותה שדה כמה היתה יפה שווה אותו שטח לפני שהזיקה הבהמה וכמה היא יפה עכשיו. שאין מעריכים את הנזקים לעצמם, כמה היו שווים הפירות שאכלה לעצמם, ואף לא את ירידת ערך הקרקע המסויימת עליה היו הפירות, שהוא שיעור נזק גדול יותר למזיק, אלא מעריכים את הפחת של אותה ערוגה ביחס לשטח גדול יותר.

21 ר' שמעון אומר: דבר זה אמור כשאכלה פירות או תבואה שאינם גמורים, אבל אם אכלה פירות גמורים — משלמת פירות גמורים כפי הנזק. אם אכלה סאה — משלמת עבור סאה, אם אכלה סאתים — משלמת עבור סאתים.

22 ב גמרא שנינו בתחילת המשנה שנעל בפניה כראוי. ובהגדרת נעילה כראוי תנו רבנן שנו חכמים: איזהו נעילה כראוי, ואיזהו שלא כראוי? נעל דלת באופן שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלא ליפול — זהו נקרא כראוי. נעל דלת באופן שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה — זהו שלא כראוי.

23 על בסיס הבנה זו של המשנה, שנעילת דלת שעומדת ברוח מצויה נחשבת שמירה כראוי, אמר ר' מני בר פטיש: מאן מי הוא התנא של משנתנו הסבור לענין בעל חיים מועד דסגי ליה שדי לו בשמירה פחותה כלשהי, שהרי לענין שן ורגל, בהן עוסקת משנתנו, כל בהמה מועדת — שיטת ר' יהודה היא, דתנן ששנינו במשנה: שור שקשרו בעליו במוסירה רצועה ונעל לפניו כראוי, ויצא השור והזיק, אחד תם ואחד מועד — חייב, שלא די בשמירה זו, אלו דברי ר' מאיר.

24 ר' יהודה אומר: תם — חייב אף ששמר כראוי, שגזירת הכתוב שחייב על מחצית נזקיו. מועד — פטור, שנאמר במועד: "ולא ישמרנו בעליו" שמות כא, לו, ושמור הוא זה. ר' אליעזר אומר: אין לו שמירה כלל אלא סכין, כלומר כל עוד לא שחטו אינו נחשב לשמור כראוי. משמע שרק ר' יהודה סבור ששמירה כלשהי "כראוי" מועילה כדי לפטור את בעל הבהמה המועדת.

25 ודוחים: אפילו תימא תאמר שמשנתנו היא כשיטת ר' מאיר שמחייב בשור מועד בשמירה כזו, שאני שונים דיני שן ורגל אף שהם מועדים, ממועד של קרן, שהתורה מיעטה בשמירתן ולא חייבה לשומרם שמירה מעולה. שאמר ר' אלעזר האמורא, ואמרי לה ויש אומרים כי במתניתא תנא בברייתא שנוייה הלכה זו: ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתן, שלא חייבה עליהם שמירה מעולה, ואלו הן: בור ואש, שן ורגל.

26 בור מניין — דכתיב שנאמר בו: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר ולא יכסנו" שמות כא, לג, למדנו מכאן: הא הרי אם כסהו — פטור, ודי בכך, ואין צריך למלא ולסתום את הבור לגמרי.

27 אש — דכתיב שנאמר בה: "שלם ישלם המבער את הבערה" שמות כב, ה, וכוונתו: עד דעביד שעושה כעין כמו "מבעיר", שאינו חייב כשיוצאת אש מרשותו ומזיקה אלא כשהתרשל בשמירת האש.

28 שן — דכתיב שנאמר בה: "ובער בשדה אחר" שמות, כב ד, וכוונתו: שאינו חייב אלא עד דעביד שעושה כעין "ובער", שהוא עצמו גורם ברשלנותו לכך.

29 וכן ברגל — דכתיב שנאמר בה "ושלח" שמות כב, ד, וכוונתו: עד דעביד שעושה כעין "ושלח".

30 ותניא ושנויה ברייתא: "ושלח" — זה הרגל, וכן הוא אומר "משלחי רגל השור והחמור" ישעיהו לב, כ. "ובער" — זה השן, וכן הוא אומר: "כאשר יבער הגלל עד תמו" מלכים א יד, י.

31 ומכאן נדייק: טעמא הטעם, דווקא דעביד שעושה מעשה כעין "ושלח" "ובער", שהוא נוהג ברשלנות יתירה מתחייב בנזקים, הא הרי אם לא עביד עושה כן, אף אם שמר שמירה פחותה — לא מתחייב.

32 אמר רבה: מתניתין נמי דיקא משנתנו גם כן מדוייקת באופן זה, דקתני ששנה במשנה דווקא "צאן". ויש מקום לשאול: מכדי הואיל ובשור קא עסקינן ואתי עוסקים אנו ובאים בכל המשניות הקודמות, ניתני שישנה אף במשנתנו שור, מאי שנא דקתני במה שונה משנתנו זו ששנה בה דווקא "צאן". לאו האם לא משום שהתורה מיעטה בשמירתן של אלו דווקא, שן ורגל, המצויות בצאן, ולא של שור שנגח? ונמצא שמשנתנו מדוייקת כשיטתו של ר' מאיר, הסבור שדווקא בשן ורגל די בשמירה פחותה אבל בשור מועד אין די בשמירה פחותה.

33 ומשיבים: לאו לא, טעם הדבר שמדובר במשנה, העוסקת בשמירה פחותה, דווקא בצאן, הוא משום שכאן בצאן קרן לא כתיבא נאמרה בה, אלא רק שן ורגל הוא דכתיב ביה שנאמרו בו, ולכן כשעוסק במשנתנו בנזקי שן ורגל מזכיר דווקא צאן ואף שגם בשור מועד די בשמירה פחותה, כר' יהודה. וקא משמע לן והשמיע לנו אגב כך ששן ורגל שמועדין מתחילתם הוא, שמע מינה למד מכאן שכן הוא.

34 ג תניא שנוייה ברייתא, אמר ר' יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן דפטור מדיני אדם, שאין בית דין יכול לחייב אותו על כך, וחייב בדיני שמים, שיש עליו אחריות מוסרית על מה שעשה, וראוי לו שישלם. ואלו הן: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו ויצאה הבהמה וברחה, והכופף קמתו של חבירו בפני הדליקה, והשוכר עדי שקר להעיד, והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו.

35 ומעתה מסבירים את הברייתא הזו על כל הלכותיה, אחת לאחת: אמר מר החכם בברייתא: הפורץ גדר בפני בהמת חבירו. ודנים: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אילימא אם תאמר בכותל בריא חזק שלא היה נופל מעצמו והוא פרצו — בדיני אדם נמי ניחייב גם כן יתחייב לפחות על מה שהזיק ושבר את הכותל! אלא מדובר כאן